<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נדה</h1>
<h2>דף סד:</h2>
אמרו חז"ל שבעת ימים תהי' בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים ואין הטבילה מועלת אלא אחר ימים הראוים, וכל זמן שלא עברו ז' ימים לנדה וז' נקיים לזבה עדיין בטומאתן, לפיכך בנשי דידן שהן ספק זבות כל זמן שלא עברו ז' נקיים וטבלו כראוי אסורות לבעליהן ליגע בהן אפי' באצבע קטנה ולא יקבל שום דבר מידה אלא מניחתו לפניו והוא נוטלו. ואמרו חכמים [כתובות ס"א ע"א] כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שהן דברים של חיבה ומביאין להרגל עברה, לפיכך אינה אסורה למזוג לו כוס אלא בפניו ואפי' בפניו שרי אם עשתה היכר בדבר כאתתא דשמואל דמחלפא לי' בידא דשמאלא או הניחה על הכר או על כסת כאתתא דאביי ורבא. וכן הצעת המטה אינה אסורה אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה, וכן נמי בהרחצת פניו ידיו ורגליו שלא בפניו מותר להביאם אעפ"י שהוא בא ורוחץ בהם ויודע שהיא הביאתן. וחזי לן מה שהיא אסורה לעשות לו גם הוא אסור לעשות לה ואסור למזוג לה הכוס אפי' לשגר לה כוס של ברכה אסור וכן כתב רב אחא משבחא [פ' תזריע] ומייתי לה מירושלמי, ויש דוגמתו במסכת כלה [פ"א] המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו סומך עליה, דבר אחר מפני שיצרו רבה עליו, והכי נמי באשתו נדה. ואעפ"י שהתורה אסרה יחוד בכל העריות ונדה נמי ערוה ובכרת [קדושין פ' ע"ב], התירו יחוד נדה [כתובות ד' ע"א] כיון שאי אפשר להזהר מיחוד עם אשתו וסמכו על הכתוב סוגה בשושנים כלומר אפי' סייג קל משושנים הם פורשים מן העברה ולא יפרצו גדר, שהפרש יש בין נדה לשאר עריות שאין להם היתר ויצרו תקיף, אבל נדה שעתידה להיטהר לא תקיף יצרו להכי לא אחמרו ביחוד נדה כבשאר עריות, מיהו אם לא בעל עדיין כגון כלה שפרסה נדה אסור להתיחד עמה כדאמרינן פרק קמא דכתובות [ד' ע"א]. והא דאמרינן בפרק קמא דשבת [י"ג ע"א] שלא יאכל הזב עם הזבה בשולחן אחד מפני הרגל עברה, זה דוקא במקום שהאיש והאשה אוכלין על שולחן קטן לבדם אבל אם כל אנשי ביתו אוכלין עמהם על שולחן אחד די בהכירא כל דהו, כגון שמניח דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה ודי בזה. יש אומרין שאסור לו לאכול ולשתות משיורי מאכל ומשקה שלה דאמרינן בגמ' [י"ג ע"ב] אכל עמי שתה עמי ישן עמי בקרוב בשר ואמרתי לו ברוך המקום שהרגו. ואין מזה ראי', דלא הקפיד אלא על ישן עמי. ויש מי שאומר שאסור לו לישן על מטתה אפי' שלא בפניה דאתי לידי הרהור והרגל עברה דכל שכן הוא מדאסרי אפי' הצעת מטתו בפניו, ואעפ"י שאין ראי' לדבר נכון הוא להזהר. גרסינן בנדרים [כ' ע"א] כל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנים א"ר יוסף באשתו נדה, א"ר שמעון בן לקיש עקבה מקום התורף פי' כל מקום המכוסה באשה אפי' העקב שמקצתו מגולה ומקצתו מכוסה לא יסתכל במקום המכוסה וקרי לי' תורף מפני שהוא גנאי וערוה לגלותו, כהא דאמרינן [תרומות פ"ח] אם הי' מונח במקום התורף פי' במקום מבוזה, ולמדנו מזה שאסור להסתכל באשה נדה בכל המקומות המכוסים באשה. ויש מפרשים עקבה דקתני במקום התורף היינו במקום שמכוון העקב כשהיא יושבת נגד בית הערוה וכההוא דאמרי [שבת ס"ד ע"ב] כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף. ואמרינן שם והדוה בנדתה זקנים הראשונים אומרין תהא בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים, עד שבא ר' עקיבא ולימד אם כן נמצאת מתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים, מכאן שמותר לנדה להתקשט בימי נדתה, ואע"ג דקייל"ן הלכה כר"ע מחברו ולא מחבריו אמרינן בירושלמי [סוף גיטין] ואתיא דזקנים כבית שמאי ודרבי עקיבא כבית הלל. בפ"ק דשבת איבעי' [י"ג ע"א] נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו מי חיישינן להרגל דבר ופשיט מקרא ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מקיש אשתו נדה לאשת רעהו, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. יש מפרשים דאבעי' בהוא בבגדו על מטתו והיא בבגדה על מטתה ומשום אסור יחוד קמבעי' ליה ופשיט דבאשת רעהו ודאי יחוד אסור מדאורייתא אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה ובשתי מטות כדילפינן... [קדושין פ' ע"ב] הכי נמי באשתו נדה אסור ליחד, ואע"ג דסלקא שמעתא הכא למיסר ייחוד נדה, לא קייל"ן הכי דאמוראי אחרינא פליגי, דר' אבהו בסנהדרין [ל"ז ע"א] מייתי קרא סוגה בשושנים דיחוד באשה נדה מותר ורב חסדא [כתובות ד' ע"א] נמי אמר לא שנא אלא שלא בעל, אבל בעל ואח"כ פרסה נדה שרי ליחד בהדה דלא תקיף יצרו ולא נהירא כלל מדמסיים בגמרא ופליגי אר' פדת דאמר לא אסרה תורה אלא קרוב בשר והא עד השתא לא אמר מידי מקרוב בשר אלא מייחוד דאסרה תורה בכל עריות, ועדיפא מיני' הול"ל ופליגי אר' אבהו ורב חסדא דהתירו ייחוד באשתו נדה, לכן נראה דאבעי' הוא בבגדו והיא בבגדה מיירי במטה אחת דאיכא למיחש לקרוב בשר, דנהי דפשיטא לן דייחוד באשתו נדה מותר, דמסתברא דהתירה התורה שאי אפשר להזהר מיחוד באשתו וסמכו על המקרא סוגה בשושנים, ולא מסתבר לאקושי לאשת רעהו לענין ייחוד, מכל מקום לענין אסור לישן עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו ודאי מסתבר לאקושי כיון שמתקרבין ונהנין בקרוב בשר וכיון דזה ודאי אסור באשת איש אפי' בלא ייחוד, הוא הדין באשתו נדה, דלהא מלתא ודאי בעי קרא לאקושי, ואם אינו ענין ליחוד דודאי שרי באשתו נדה, תנאו ענין לקריבה ובהכי ניחא טפי דמייתי עלה ההוא עובדא בתלמיד אחד שישן עם אשתו נדה בימי ליבונה בקרוב בשר והיינו הוא בבגדו והיא בבגדה. ומה שהקיל אותו תלמיד בימי ליבונה נראה שהיה אחר ז' נקיים ועדיין לא טבלה, וסבר כיון דאיכא פת בסלו שיכולה לטבול כל שעה ליכא למיחש דשבק היתירא וקאכל אסורא ובהאי גוונא לא גזרו רבנן, ומכל מקום נענש כיון שאסרו חכמים כל הדברים האלה עד שתטבול. המקום יטהר לבנו לעבדו באמת.
